פסק-דין בתיק ע"ע 2286-10-10

השופט עמירם רבינוביץ

ערעור זה הוא על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (עב 1846/08; השופטת אביטל רימון - קפלן), אשר קבע, כי אין יחסי עובד ומעביד בין המערער לבין המשיבה, ומשום כך דחה את תביעתו של המערער מחמת חוסר סמכות עניינית.

התשתית העובדתית כפי שנקבעה על ידי בית הדין האזורי:

1.         המערער, חבר קיבוץ עברון (להלן - הקיבוץ) משנת 1980 ומתגורר בקיבוץ עם משפחתו.

2.         אביה של המשיבה, מר יהודה אברהם, מפעיל עסק בשם "שיש יהודה" מזה מספר שנים (להלן - העסק).

3.         המערער כחבר קיבוץ החליט לחפש עבודה מחוץ לקיבוץ, ובמהלך חודש נובמבר 2002 יצר קשר עם אביה של המשיבה, והשניים החלו לעסוק בתחום השיפוצים תחת השם המסחרי "אשכול אחזקות", במסגרת העסק "שיש יהודה", כפוף למחלוקת בין המערער לבין אביה של המשיבה, האם המדובר היה במתכונת עבודה של יחסי עבודה כטענת המערער, או שמא כטענת אביה של המשיבה, דובר ביחסי שותפות בין השניים.

4.         במשך תקופת ההתקשרות הונפקו למערער תלושי שכר מדי חודש בחודשו. התלושים ותמורת השכר החודשי הועברו במישרין לגזברות הקיבוץ, והקיבוץ היה מעביר למערער את תקציבו האישי, ללא קשר להכנסה המתקבלת בגינו כאמור לעיל.

5.         עד חודש ספטמבר 2004 נוהל העסק של "שיש יהודה" תחת שמה של מאיה אברהם, אחותה הבכורה של המשיבה, ותלושי השכר אף הם הונפקו על שמה כמעבידה. החל מחודש אוקטובר 2004, עם נישואיה של מאיה אברהם, נוהל העסק של "שיש יהודה" תחת שמה של המשיבה,  ואף תלושי השכר שהונפקו למערער החל ממועד זה ואילך נשאו את שמה של המשיבה כמעבידה.

6.         בין הצדדים נטושה מחלוקת גם בשאלה, מתי ובאיזה אופן הסתיים הקשר ביניהם. לטענת המערער, החל מחודש אפריל 2007 הופסקה העברת תלושי שכרו ושכרו לקיבוץ באופן חד צדדי. כאשר גילה, רק במהלך חודש אוקטובר 2007 שהופסק התשלום כאמור, הוא פנה חזור ושוב אל אביה של המשיבה לברר את פשר הסיבה להפסקת התשלום, אך הלה הודיעו, כי מבחינתו הוא כבר סיים לעבוד בעסק מאז אפריל 2007. המערער מצידו המשיך בעבודתו הנטענת עד לחודש דצמבר 2007, שאז החזיר את כל הכלים וביקש מכתב פיטורים, אך פנייתו נדחתה.

            לטענת אביה של המשיבה, היה זה המערער שנטש את העסק עוד בחודש אפריל 2007, והגדיל לעשות, כאשר פתח עסק מתחרה בשם "אשכול זה לא הכל", תוך שהוא עושה שימוש בכלים של העסק "שיש יהודה".

7.         המערער עתר בתביעתו לחייב את המשיבה בתשלום הפרשי שכרו לחודשים מאי 2007 עד דצמבר 2007, תשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

            כמו כן, עתר המערער לתשלום פדיון חופשה ודמי הבראה, שאין מחלוקת שלא שולמו.

ההליך בבית הדין האזורי

8.         כבר בדיונים שקדמו לישיבת ההוכחות, המליץ בית הדין האזורי לב"כ המערער, לאור החומר שהיה כבר מונח לפניו (כתבי הטענות והתצהירים), לשקול את החלפת המשיבה באביה, או לפחות לצרפו כנתבע נוסף, אך המערער לא הסכים לכך, ועמד על כך שהמשיבה היא הנתבעת הנכונה.

9.         על פי טענות המערער, תלושי השכר וטופס 106 מצביעים על כך, שהועסק כשכיר על ידי העסק; חשבונות בנק, צ'קים, דו"חות לשלטונות המס, ציוד ורכב של העסק, "הכול היה תחת הנתבעת" (המשיבה); המשיבה לא באה להעיד, ראיה המדברת בעד עצמה; בין המערער לבין המשיבה סוכם, כי יתקיימו ביניהם יחסי עובד ומעביד; אין כל יסוד לטענת השותפות; אבי המשיבה היה מנהל בפועל של העסק, אך אין בעובדה שהמשיבה החזיקה בעסק באופן פסיבי, כדי לשלול יחסי עובד מעביד בינה ובין המערער.

10.       בית הדין האזורי מיקד את הדיון בשאלת זהות המעביד. בניסיונו לאתר את התשובה לשאלה זו בחן בית הדין האזורי בראש ובראשונה את טיעוני המערער עצמו. בתצהירו העיד המערער, כי לא היה לו שום קשר עם המשיבה, וכי מי שהפעיל וניהל את העסק באופן בלעדי לרבות מתן הוראות למערער היה אביה של המשיבה; כל המסמכים הכספיים נשוא העבודות שבוצעו הועברו ונמצאים אצל אביה של המשיבה; אבי המשיבה היה מעורב בנוסף למערער גם בכל התשלומים ששולמו לקבלני המשנה ולעובדים, ואף נתן הנחיות בכל הנוגע לתשלום הבונוסים למערער. המשיבה, לעומת זאת, לא נזכרה כלל בעדות המערער, כמי שהיה לה קשר כלשהו עם המערער או לעסק, למעט הטענה כי היא בעלת העסק; לשאלת בית הדין - מה היה התפקיד של אבי המשיבה, אם הוא לא הבעלים, השיב המערער - " כלפי המוסדות הוא מנהל העסק בפועל, הוא לדעתי בעל העסק"; אבי המשיבה לא הכחיש בעדותו, כי הקשר נשוא התביעה התקיים בינו ובין המערער, בכפוף לטענה שהקשר היה קשר של שותפות; אבי המשיבה אישר בעדותו, כי הוא זה שהקים את העסק, וכי רשם אותו בתחילה על שם ביתו הבכורה ולאחר מכן על שם המשיבה. אבי המשיבה הסביר רישום זה במילים הבאות: "לשאלת בית הדין למה אם כך העסק לא רשום על שמי, אני משיב שהיום העסק כן רשום על שמי, אבל בתקופה שאליה מתייחסת התביעה העסק לא היה רשום על שמי, כי היה לי איחוד תיקים, ובתקופה הזו גם פרעתי את כל החובות וסגרתי את כל החובות";  אביה של המשיבה גם אישר, כי השקיע בעסק סכום של כ-80,000 ש"ח, וכי העסק התנהל במשרד "שיש יהודה" וגם בביתו שלו. אבי המשיבה גם טען, כי הפקת תלושי השכר למערער נבעה מן הטעם שכחבר קיבוץ לא יכול היה המערער להירשם כעוסק מורשה.

כשנשאל אבי המשיבה, מה מעמדו בעסק השיב: " לשאלת ביה"ד האם אני רואה עצמי כבעלים של העסק ששמו "שיש יהודה" אני משיב - שבוודאי אני הבעלים וביחס "לאשכול אחזקות" אני רואה את עצמי כשותף של המערער בעסק הזה". אבי המשיבה אישר שלביתו לא היה כל קשר עם המערער.

11.       על סמך כל החומר הראיתי שהונח לפניו, הגיע בית הדין האזורי למסקנה, לפיה לא היה קיים כל קשר בין המערער לבין המשיבה בכל הקשור לנשוא התביעה, ולכל היותר היה קיים קשר כזה בין אבי המשיבה למערער, כך ראו הצדדים את הדברים. כמו כן לא הוכח במקרה זה, כי הבעלות על הציוד או הכלים של העובד בעבודתו הייתה של המשיבה, וכי היה לה עסק כלשהו משלה; רישום העסק על שם המשיבה והנובע ממנו לעניין הפקת תלוש שכר ודיווחים לשלטונות המס, אינם מעידים על כך שהמשיבה הייתה המעביד, אלא היא לכל היותר הייתה כלי להעברת כספים. מכל מקום, בית הדין האזורי הדגיש, כי המשיבה איננה תאגיד אלא בשר ודם, וכי המערער בעצמו טען, שלא היה לו כל קשר איתה, וכי אביה הוא זה שהיה הבעלים של העסק.

            מששוכנע בית הדין האזורי שלא התקיים כל קשר, יהא טיבו אשר יהא בין המערער לבין המשיבה, פסק שאין לבית הדין סמכות לדון בתביעה בהעדר סמכות עניינית, ובהעדר עילה כנגד המשיבה.